מות עריסה מוגדר כמוות פתאומי של תינוק, קטן מגיל שנה, שהוא בלתי צפוי על-פי ההיסטוריה הרפואית שלו, ובלתי מוסבר לאחר נתיחה וחקירה של איזור המוות. מות עריסה הוא הגורם השלישי בשכיחותו למות תינוק בארה"ב, והגורם השכיח ביותר למוות בגילאים שבין 28 יום לגיל שנה.

ניתן לחלק את גורמי הסיכון למות עריסה בשני אופנים:

א. גורמים אמהיים, או טרום-לידתיים, וגורמי תינוק.
ב. גורמים הניתנים לשינוי, וגורמים שאינם ניתנים לשינוי.

גורמים עפ"י ההגדרה הראשונה

גורמים אמהיים (טרום-לידתיים כוללים) – עישון, שימוש בסמים, מעמד סוציו-אקונומי נמוך, כולל מעקב טרום-לידתי לקוי, גיל אמהי צעיר, חד-הוריות, תקופה בין-הריונות קצרה.

גורמי תינוק – גיל (שיא 2-4 חודשים), מין זכר, גזע, חוסר עלייה במשקל, אי שימוש במוצץ, פגות, שינה על הבטן או על הצד, מחלה זיהומית שהתרחשה סמוך לארוע, חשיפה לעשן סיגריות (לפני ואחרי הלידה), משטח שינה רך, לינה במיטת ההורה, חימום יתר, היעדר מערכת חימום.

גורמים עפ"י ההגדרה השניה
החלוקה עפ"י הגדרה זו מעשית יותר:

גורמים שאינם ניתנים לשינוי – גיל, מין, גזע, פגות, נטייה גנטית וכו'.

גורמים שניתנים לשינוי – חלק מגורמי הסיכון ההריוניים, עישון סיגריות וסמים, שינה על הבטן, משטח שינה רך, שימוש במצעים, חימום יתר, אי שימוש במוצץ.

מחקרים גנטיים זיהו מספר רב של אופנים, בהם שונה אוכלוסיית התינוקות שמתו מות עריסה, מתינוקות בריאים, או כאלו שנפטרו ממחלות אחרות. פגמים גנטיים בלב, מוח, מערכת העצבים האוטונומית, וכן במערכת החיסון, קשורים לסיכון יתר למות עריסה.

הסיכון האמיתי למות עריסה בתינוק הבודד נקבע עפ"י יחסי גומלין מסובכים בין גורמים גנטיים וגורמים סביבתיים. שינה עם הפנים כלפי מטה עלולה לגרום אירועים של חסימת דרכי הנשימה, אולם, תינוק בריא יתעורר וישנה את תנוחת השינה שלו לפני שהאירוע יהפוך למסכן-חיים. תינוקות עם נטייה גנטית, הגורמת לליקוי ביכולתם להתעורר, נמצאים בקבוצת הסיכון. שינה על הבטן נמצאה כגורם סיכון חשוב למות עריסה. נצפתה ירידה של 50% ויותר בשכיחות מוות בעריסה, מאז הונהגה ההמלצה להשכבת תינוקות על גבם. לאחרונה נמצא כי הסיכון הגבוה ביותר למות עריסה הוא בקרב תינוקות שהושכבו בדרך כלל על גבם, אך הושכבו על בטנם בשנתם האחרונה.

משטחי שינה רכים, כיסוי פנים על-ידי מצעים לא מקובעים, ובמיוחד שמיכות כבדות, קשורים לסיכון יתר. צירוף של גורמי סיכון מגביר את הסיכון הכללי. לדוגמא, שינה על הבטן על משטח שינה רך מגביר את הסיכון פי 20.
אחת ההשערות המקובלות, המסבירה מות עריסה בתינוקות הישנים על בטנם, או עם הפנים מכוסות, היא תיאוריית הנשימה החוזרת. לפי תיאוריה זו, מזרן או מצע גורמים להקטנת פיזור האויר הננשף. כתוצאה מכך, עם כל נשימה עוקבת, התינוק שואף לריאותיו הרכב אויר המכיל יותר פחמן דו-חמצני (CO2), ופחות חמצן ( O2), והדבר פועל לדיכוי מוחו. תינוקות מסויימים, הישנים כשפניהם כלפי מטה, על מזרן ומצעים מסויימים, לפרקי זמן ארוכים, עלולים להיחנק.